תוכן

יח) וז״ס מתניתין מאימתי קורין את שמע וכו' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וכו': פי' דעיקר כוונת קריאת שמע, ה״ס היחוד דע דשמע עם הד' דאחד, כמ״ש בכוונות, כנודע. והענין, דהשכינה הקדושה נקראת עולימתא שפירתא ולית לה עיינין, כמ״ש בזוהר בסבא דמשפטים (אות ט"ו דפו"י צ"ה). ועי' בזוהר הרקיע משפטים, בהשגת האר״י ז״ל על הרמ״ק ז״ל, בפירוש הזוהר הנ״ל.
ופירש שם וז״ל, עולימתא שפירתא, ה״ס הכלה הכלולה. ולית לה עיינין, דמסטדא דיצחק אתיא דכתיב ביה ותכהין עיניו מראות, ועיינין דילה הם למטה בהיכל זכות וכו', וגם גופא לית לה, שהרי נפקא ואתדבקא באחוריו בתחילת האצילות וכו', וכן כתב הוא עצמו (דהיינו הרמ״ק ז״ל) בס״י וז״ס ד' שאין לה אלא ד, ב' זרועות וב' ירכין. ובשעת היחוד דהיינו אחד א״ח ד'. שהיתה בתחילת אצילותה, צריך להעביר ידיו על עיניו. ואפשר, שעל זה נהגו לכפוף ראשיהם על ברכיהם בשעת היחוד, לבל יראה הגוף וכו'. ואלו היה לה עיינין, הוי מוקדא עלמא בשלהובותא, וז״ס הסבי עיניך מנגדי, שיהיו למטה ולא כנגד החתן, וז״ס המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, יתן ממש למטה בהיכל זכות, ולבו למעלה באצילות. איהי נפקת בצפרא, בשעתא דקדרותא אשתכח, ואתדבקת אתתא בבעלה וכו'. ואתכסיאת ביממא, כי היא מדת לילה, וביום מתעלמת ואינה פועלת פעולתה וכו'. וכאשר נברא האדם, ובנה ה' אלקים את הצלע וכו', ונתקנה גם היא למעלה בקישוטים דהתחתונים, כמ״ש ואד יעלה מן הארץ, ממעשה התחתונים. ומתקשטת הכלה בהם ואלו נקרא קישוטין דלא הוו, להיות דלא הוו באצילות, ונעשין לה עתה מקישוטין של התחתונים וכו', וז״ס ד ה דיהודה עכ״ל עש״ה.
ולביאור דבריו ז"ל, צריכים לידע, שאין בין הקריאה להכתיבה, אלא טעמים ונקודות לבד, שכתיבת ספר התורה הוא רק בתגין ואותיות, ובעל הקריאה הולך וממשיך בתוכם אורות דטעמים ונקודות בעל פה. וכללות הטנת״א שבס״ת, ה״ס אורות דפה דעולם הנקודים, שהיה בהם ענין שביה״כ, אשר ב' האורות דטעמים ונקודות חזרו ונסתלקו לשורשם, וב' הרשימו שלהם שנק' תגין ואותיות, עלו והותתקנו בסוד צירופי תיבות ופרשיות שבס״ת. ונודע שסוד שביה״כ נוהגים בזו״נ דכולהו ה' פרצופין דעולם הנקודים, וע״כ די לו לבעל הקריאה, להסתכל בצירופי תיבות ופרשיות, להכיר בהם בחי' הטעמים והנקודות שצריך להמשיך לתוכן, אם מא״א, ואם מאו״א ואם מישסו״ת, ואם מזו״נ. ומקום הטעמים והנקודות האלו, הם למעלה מאצילות, דהיינו בפרצוף ס״ג דא״ק, המלביש לא״ק משבולת הזקן ולמטה, אשר הראש דס"ג התפשט עד הטבור, וגופא דס״ג הטבור ולמטה, ובכל הסדרים שנוהגים שם, כמו שפרשתי לעיל.
ובזה יתבאר לנו סוד אתוון רברבין, ע' דשמע וד' דאחד, ונתבאר לעיל, סוד בי״ה שמו, שצריך לכתבו בראש העמוד בס״ת, שהוא ענין העלאת נה״י דא״ק לחג״ת שלו, כנ"ל, שה"ס העלאת ו״ה דס״ג דא״ק לי״ה דס"ג, המלביש לא״ק מטבור ולמעלה עד השבולת הזקן, כנ"ל, שה״ס ראה שאין התחתונים כדאים לקבל אורו, עמד ושיתף עהו מדה"ר, כי מתוך שעלו ו"ה בי״ה, קבלו ו"ה לצורת י״ה, ונעשין הזו״נ כמו בחי' או״א ממש, שזה שורש לסו״ה מ"ה שמו ומ"ה שם בנו כי תדע, כמ״ש בזוהר, להיות מעלת האב ומעלת הבן אתיין כחדא.
והנה נתבאר לעיל, שע״י התפ״ב והעלאת נה"י לחג"ת, נתעלמו ונפרשו האורות דבחי' ג' ובחי' ד', ועלו להיות בסוד ב' מקיפים הנקראים לבוש והיכל, עש״ה. ולא נשאר מהם בחג״ת, זולת בחי' רשימו שלהם, שה"ס דברי הרב ז״ל בזוהר הרקיע הנ"ל, שאומר דגם גופא לית לה, שהרי נפקא ומתדבקא באחוריו בתחילת אצילות עכ״ל. שנמשך משורש הנ״ל, דבסבת התערבות והמתקת מה״ד במה״ר, ונכלל ו"ה בי"ה, ובי״ה לבד כל שמו, כנ"ל, הותתקנו כל אחת ואחת מעשר הספירות, רק בשורש נשמה וגוף לבד, שה"ס כח״ב וי"ה, אמנם לבוש והיכל, נפרדו למקיפים, כנ"ל. ולפ״ז, צריכה גם המלכות להכלל משרש נשמה וגוף, כמו הט״ר. ואומר, דגופא אין לה, להיותה רק בבחי' רשימו מתחילת אצילות, כלומר, דהרי שורשה אינה יותר הבחי' התפשטות הפה דראש, שה״ס נהי״מ כנ״ל, ונודע שאימא רק עד הוד אתפשטותה, וא״כ בבחי' גוף דמלכות שה״ס הבינה, כנ״ל דשורש נשמה גוף ה״ס כח"ב, נמצא דאין לה בחי' יסוד, אלא נצח והוד לבד. וע״כ, בסוד עליית ו״ה לי״ה, נמצא שלא עלו מהמלכות אלא הירכין שלה, שה״ס נו״ה, ובהתכללם עם בחי' חג״ת, נמצא נצח דהמלכות נכללת בחסד, והוד דהמלכות נכללת בגבורה, שחו״ג נקראים דרועין, אבל ת״ת אין לה כנ״ל, וא״כ אין לה יותר מד' ספירות, חו"ג נצח והוד. שה״ס ד' רבתא, שנודע, שג' אלפא ביתות יש, אותיות גדולות בבינה, בסו״ה ופום ממלל רברבן. ואותיות קטנות בנוק', בסוד המיעוט. ואותיות אמצעיות בז״א. וכיוון שאנו רוצים להמשיך בשעת קריאת שמע מסוד הטעמים ונקודות משורשם, דהיינו מסוד העליה לחג״ת ששם הרחמים, ע״כ כתיב אחד בד רבתי שיורה על חו״ג נו״ה דהמלכות, כמות שהיא בי״ה, כנ״ל.
וצריך שתדקדק במה שאנו מחליפין הכינויים שהוא ענין אחד, אלא כשאנו מדברים בערך א״ק גופי', נקרא עליית נה״י לחג"ת, ומה שאנו מכנים עליית ו״ה לי״ה, היינו בפרצוף ס"ג, שקומתו מתחילה משבולת הזקן ולמטה. וכן תזכור שכל נהי״מ, הם שם המלכות, דהיינו התפשטות המלכות דראש דכל דרגא, נקרא נהי״מ כנ״ל. שא״א להאריך ולברר זה בכל מקום שכבר הארכתי לבאר זה בהמשך האמור בהקדמת אח״פ עד כאן.
ובסוד העליה הנ״ל, נקרא ז״א בשם אח דאחד. דאח ואחות הוא שם החכמה, כנודע בסו״ה אמור לחכמה אחותי את, וכיון שו״ה עלו לי״ה, נמצא ז״א במקום אבא ממש, ע״כ נק' אח, כמו פרצוף אבא.
ובזה יתבאר לך, למה תלה התנא שיעור קריאת שמע בערבין, בזמן כניסת הכהנים לאכילת תרומה, להיות אבא נקרא כהן גדול כנודע, ובסוד מ"ה שם בנו הנ״ל נקרא גם ז״א בשם כהן, שבזה נמצא, דמצות קריאת שמע ואכילת כהני טבולי יום בתרומה, תלויים בזמן אחד ממש, כמו שיתבאר בס״ד.
והענין יתבאר בהקדם הספרא דצניעותא (אות י', דפו"י ח"ב קע״ו:) ​ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור היינו דכתיב כי הוא אמר ויהי הוא בלחודוי לבתר אתחזרו חד יהיהו (כצ"ל דהיינו יהי עם הו אתחברו) ו בתראה שכינתא לתתא כמא דה' שכינתא אשתכח ובחד מתקלא אתקלו והחיות רצוא ושוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב אמרו צדיק כי טוב האי במתקליה סלקא קדמאה בלחודוי וכלא לחד אתחזרי אחתא ומודעתא כלילן דא בדא בי״ה כתרין רחימין דמתחבקן וכו'. ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים שליט דכר בנוקבא דכתיב וצדיק יסוד עולם. נהיר יוד בתרין ונהיר ומעבר לנוקבא אתיחד יוד בלחודוי סליק בדרגוי לעילא ולעילא אתחשכא נוקבא ואתנהירת אימא ומתפתחא בתרעוי, אתא מפתחא דכליל בשית ומכסיא פתחהא ואחיד לתתא להאי ולהאי, ווי למאן דגלי פתחהא ע״כ.
עוד בזהר תרומה (אות תשמ"ו דפו"י קסז.) ועל רזא דא דהאי אור דדליק ונהיר להאי נר כתיב ביה באהרן בהעלותך את הנרות בגין דהוא אתי מסטרא דהאי אור, אור דא כתיב ביה יהי אור ויהי אור אמאי כתיב ויהי אור הא בויהי כן סגיא. אלא יהי אור, דא אור קדמאה דאיהו ימינא ואיהו לקץ הימין. ויהי אור, דמימינא נפק שמאלא, ומרזא דימינא נפק שמאלא, וע״ד, ויהי אור, דא שמאלא, מכאן דויהי קדמאה דאוריתא מסטרא דשמאלא הוה ובג"כ לאו איהי סימן ברכה, מ״ט בגין דביה נפק האי חושך דאחשיך אנפי עלמא וכו' וירא אלקים את האור כי טוב דא הוא עמודא דקאים באמצעיתא וקאים ואחיד בסטרא דא ובסטרא דא וכו' וכיון דאתא תליתאה דא כדין אפריש מחלוקת דימינא ושמאלא שז״ס ויבדל אלקים בין האור ובין החושך.
פירוש, דיש כאן ג' פעמים אור: אור א' יהי אור אור ב' ויהי אור אור ג' וירא אלקים את האור כי טוב. והנה כ״ז ה״ס התפשטות אור א״ס ביה לע״ס דאו״י עד כלי מלכות ומהמלכות על ע״ס דאו״ח כמו שפרשנו לעיל. והמאמרים דמעשה בראשית ה״ס או״א כמ״ש בליקוטי תורה בראשית ע"ש. ונמצא אור א' דויאמר ה"ס או״א, והאור הב' דויהי אור ה״ס זו״נ. ונודע דהוא, ה״ס עלמא דאתכסיא שה"ס או"א. וזה שפירשו בזוהר ענין ב' פעמים אור הנ"ל בסו"ה כי הוא אמר ויהי שהוא בלחודוי ויהי בלחודוי, שסוד אור הב' שה"ס זו"נ בסוד לבוש והיכל נבדלו ונתפרשו מן אור א' שנק' הוא ונעשין לב' מקיפין כנ״ל. ואומר עוד לבתר אתחזרו חד. כלומר דהכלים של זו״נ הנעלמים עלו לאו״א ונעשין זו״נ בבחי' או״א וע״כ בחד מתקלא אתקלו. פי' דסוד זו״נ נקרא מתקלא. ונמצא ע״י עלייתם נעשין גם בבחי' או״א בחי' מתקלא שה״ס זו״נ. שז״ס וירא אלהים את האור כי טוב שה״ס אמרו צדיק כי טוב. כלומר דהתפשטות דאור הג' הי' בחי' זו״נ הכלולים באו״א גופייהו שה״ס השיתוף דמדת הרחמים דהמסך דמלכות נמתק במדרגת אימא ונמצא ג' אורות אלו ה״ס כהן לוי ישראל. אור א' דהמאמר ה״ס או״א שה״ס כהן ואור ב' ה״ס זו״נ הראשונים שהיו במדת הדין ואור ג' ה״ס עליית זו״נ באו״א שה״ס שיתוף דמדה״ר ונקרא ישראל. וזה שאומר האי במתקלא סלקא דהיינו אור ג' שה״ס ישראל ונמצא גם או״א באים בסוד מתקלא וזו"נ בשיתופא משא״כ קדמאה בלחודוי דהיינו אור א' לא היה משותף עם זו״ן.
ואומר עוד וכולא לחד אתחזרו אחתא ומודעתא כלילין דא בדא: פי' הבינה נקראת אחתא בסוד אמור לחכמה אחותי את דחו״ב נקראים אח ואחות והמלכות נקראת מודעתא בסוד הזווג הנק' ידיעה כנודע. ואומר שהם כלולין דא בדא. וז״ס דאו״א בסוד התכללות הזו נקרא כהן וכהנה משום דהמלכות נקראת יד כהה כמו שדרשו חז״ל בסו״ה והיה לאות על ידכה זו היא יד שמאלית שהיא יד כהה. ובעליתה לבינה בסוד אחתא ומודעתא כלילין כחדא נקראת כהנה ע״ש הבינה שיש לה נ' שערי בינה כנודע. ואבא נקרא בסוד הזה כהן גדול המשמש בשמונה בגדים, דארבע בגדים דכהן הדיוט ה״ס ע״ס דזו״נ המתפשטות מאו״א. ולהיות זו״נ נכללים בו יש בו ד' בחי' חו״ב תו״מ דידיה וגם חו״ב תו״מ דנוק' והבן.
ואומר עוד ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים שליט דכר בנוקבא: דסוד ב' המאורות ה״ס התפשטות זו״נ מן היכל או״א למקומם עצמם שבהיות זו״נ בהיכל או״א הי' בסוד ב' המאורות הגדולים בסוד אחתא ומודעתא כחדא כנ״ל אבל בהתפשטותם שוב לבחי' עצמם למטה מאו״א למקום זו"נ הקודמים נמצא דשליט דכר בנוקבא. כלומר דבחי' הדין הקודמת במלכות נמתקה ונעלמה מכח ההתכללות הקדום. וע״כ אומר דכתיב וצדיק יסוד עולם כלומר דכל האורות הראויים להתפשט בעולמות נכללים עכשיו בז״א שה״ס המאור הגדול לממשלת היום ועליו נאמר וצדיק יסוד עולם. והולך ומפרש סדר העליה לאו״א וחזרתם למקומם. ואומר נהיר יוד בתרין כלומר אבא שה״ס יוד מעלה את זו״נ דלמטה אצלו, ונמצא שז״א נכלל באבא ונוק' נכללת באימא ואז אור אבא מגיע לב' נוקבין ביחד ונמצא נהיר בתרין.
ואומר עוד ונהיר ומעבר לנוקבא כלומר דע״י הארתו בשניהם יחדיו נעשה אימא כמו מעוברת עם הנוק', ומעבר כמו מערב.
ואומר עוד אתיחד יוד בלחודוי. כלומר, דאחר שהאמא מתערבת עם הנוק' הוא מתפרש מהם וסליק בדרגוי לעילא ולעילא שה״ס אור א' דנגנז לצדיקים לעולם הבא ואז אתחשכא נוק' דהיינו משום הגניזו הנ״ל ואתנהירת אימא ומתפתחת בתרעוי, דהיינו שאור הגנוז אינו מגיע לנוק' אלא לאמא בלחודוי שאימא נקראת עולם הבא כנודע. אתא מפתחא דכליל שית ומכסיא פתחהא ואחיד לתתא להאי ולהאי. ומתחילה נבאר ענין המפתחא דכליל שית, שהוא סוד ז״א. וכן למה נקרא בשם מפתחא דכליל שית.
וכדי להסביר את זה, צריכין להבין מקודם שורשי רפ״ח ניצוצין על בוריו. וסוד ג' מיני קלקולים כלליים שקרו בעולמות, דהיינו ענין שבירת הכלים, וענין מיעוט הירח, וענין החטא של עץ הדעת טו״ר, שבזה נפגמה המלכות בג' הבחי', עולם, שנה, נפש.
והנה קלקול הא' שה״ס שביה״כ כבר נתבאר לעיל, שהוא ענין הזדככות המסך על בחי' ב', באופן שאו״ח שעולה מהמסך לא המשיך כלום מהכתר והחכמה זולת מאור הבינה ולמטה. שבזה הופרש הנר ויצא מכלל האבוקה, כי אור דחסדים שה״ס מבינה ולמטה נפרשו מאור העצמות והאצילות, והפרשה הזו נק' בדוגמא שבירה, כי נשבר אור דחסדים מאור דעצמות כנ״ל, והכלים מכונים מיתה, להיותם נבטלים מהגבול שלהם, שכל הגבול הוא מסוד המסך, וכח המעכב דהמסך על האור העליון, הוא דוקא על אור א״ס ב״ה, שה״ס אור האצילות דהיינו אור החכמה, אבל לא כלל על אור הבינה הנפרש מהאצילות, עי' לעיל.
והנה יש כאן בשבירה ומיתה הנ״ל ג' בחי' שהם: אורות, ניצוצין, וכלים. והענין, דנודע דכל אור יש בו ד' בחי' דאו״י, שה״ס ע״ס דאו״י, ואח״כ עולה מהמסך ע״י זווג דהכאה עוד ע״ס דאו״ח, אשר ע״ס דאו״י עם ע״ס דאו״ח מתחברות למהות אחת, ומתלבשים בכלים דד' הבחי' דאו״י.
והנה בזו״נ דנקודים לא עלה מהמסך ע״ס דאו״ח אלא ח' ספירות, דהיינו עד הבינה, שהוא ענין שבירתם ומיתתם כנ״ל, וא״כ יש כאן בשביה״כ ל״ב בחי' בניצוצין וכלים, דהיינו ח' ספירות דאו״ח, וד' בחי' הכלים דאו״י הכלולים בכל ספירה וספירה מח' ספי' הנ״ל, וד' פעמים שמונה הוא ל״ב. וכל אחד ואחד מל״ב בחי' הנ״ל כלול מרשימות האורות דע״ס דאו״י, ונמצא עשר פעמים ל״ב בחי' הם ש״ך בחי'. ונודע דאע״ג שהמאציל חזר והעלה את אורות וניצוצין וכלים הנ״ל, ותיקן מהם ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, אמנם לא עלו כולם, אלא נשאר מהן מאורות וניצוצין וכלים שלא נתבררו, כמו״ש באד״ר, מהם אתתקנו ומהם לא אתתקנו. ותדע, שלא נתתקנו מהם אלא רפ״ח בחי', כלומר דחזרו והותתקנו רק בבחי' ט״ר דע״ס דאו״י, אבל בחי' מלכות דע״ס דאו״י לא נתתקן, ונמצא של״ב בחי' דמלכות נשארו למטה בלי תיקון שהיא נקראת ל״ב האבן, שאינו עולה בתיקון עד לעתיד לבא, בסו״ה והסירותי את לב האבן מבשרכם, ועי' כ״ז במרשב״י בסופו.
ונתבאר, דמלך הז' דז״ת דנקודים לא נתתקן מצד המאציל, אלא חג״ת נה״י לבד, וז״ס ז״א דעולם התיקון, שנק' מפתחא דכליל שית, אבל לא מלך הז', אמנם היא נכללת בו בסוד היחוד, דהיינו בעליתו להיכל או״א שאז נבנים שניהם משורשם כמלפנים, בסוד המלכות דצמצום הב' כנ״ל.
וז״ס המוזכר לעיל מזוהר תרומה, ועל רזא דא דהאי אור דדליק ונהיר להאי נר. פי' דהמלכות שעלתה בסוד התיקון דאצילות להיכל או״א, נמצא שז״א במקום אבא והמלכות במקום אימא, ונמצא דהמלכות מקבלת לאור הא' דאור שבעת הימים. וזה שאמרו עוד דכתיב בי' באהרן בהעלותך את הנרות, בגין דהוא אתי מסטרא דהאי אור וכו', אור קדמאה דאיהו ימינא וכו' עי' לעיל. פי', דסוד כהן גדול ה"ס ז״א העולה במקום אבא ומשמש בשמונה בגדים כנ״ל, ואיהו מאיר שם להמלכות סוד אור החכמה דאור קדמאה, וע״כ כתיב בהעלותך את הנרות, דהיינו דמעלה אותה להיכל או״א כנ״ל.
ובזה נמצא ז״א ומלכות שניהם שוין בקומה אחת כמו או״א, ואז נקראים ב' מאורות הגדולים, שמשמשים בכתר א'. וז״ס ויהי ערב ויהי בוקר דיום א', שכתוב בליקו"ת דהלילה כאור היה וערב ובוקר שוין שם אהדדי, ע״ש בבראשית.
אמנם ביום הרביעי מארת חסר כתיב, כי נתמעטה הלבנה. וכמו שפרשו חז״ל דקטרגה הירח א״א לב' מלכים שישמשו בכתר אחד, ואז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך וכו' (חולין ס':).
והענין של הקטרוג, היינו משום דראתה, דבאופן הזה שיהיו שניהם משמשים בכתר אחד דאו״א, לא יגיע לבחי' דידה עצמה שום תיקון, דהיינו לבחי' אחרונה הנ״ל שעדיין לא עלתה להתברר ולהתתקן, כי האורות שלהם שהיו באים במאנין דאימא, לא הי' להם שום יחס אל בחי' אחרונה הנ״ל. ואז נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, ואמרה לפניו הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, כלומר לא די שלא עשית רצוני להוסיף תיקון בעולמות, עוד עשית קלקול חדש לבחינתי, להתמעט ולהיות בבחי' אחורים, אתמהא. וע״כ פייס אותה, ואמר לה שתמשול ביום ובלילה. כלומר שתתפשט לבחי' ז״א ג״כ.
והשיבה, שרגא בטיהרא מאי אהני, כלומר דלהיות האורות מושפעים לה מהשמש שה״ס מדת הרחמים, מאי זה אהני לבחי' עצמה שה״ס מדת הדין, ונמצא מדתה עצמה שרויה בחושך, ופייסה עוד, אשר ישראל יקראו על שמה וכו'.
וקלקול ג' הוא מחטאו של אדה״ר שבסבת חטאו חזר ונתערב גם מבחי' רפ"ח ניצוצין שכבר נבררו מצד המאציל כנ״ל (אשר אחר שביה״כ ונפילת ש״ך ניצוצין לעלמין דפרודא חזרו והותתקנו בד' עולמות דקדושה שנק' אבי״ע, אמנם רק ברפ״ח ניצוצין שהם ט' פעמים ל״ב ול״ב העשירי שה״ס בחי' אחרונה דמלכות נשארה למטה בלי בירור ואז היו זו״נ קומתם שוה בערך או״א ממש כנ"ל. ואח״כ בסוד מיעוט הירח נעשה לבחי' אחורים לז״א ובסוד המאור הקטן, והיה זה אחר שנתפשטו ויצאו מהיכל או״א למקומם בסו״ה ויתן אותם אלקים ברקיע השמים וכו'. והנה ללידת אדה״ר חזרו ועלו להיכל או״א כמ״ש בע״ח, ונמצאים שוב בקומה שוה כמו או'א, ומזווגם יצא נשמת אה״ר שז״ס שאה״ר נק' בחי' אח לז״א, דכיון שזו״נ היו אז בבחי' או״א, נמצא נשמת אה״ר הוא התפשטות דאו״א ומדרגתו כמו הז״א והבן. וכשנולד אדה״ר היה בבחי' דו פרצופין כמ״ש חז״ל (עירובין י"ח.). והיינו דהיו העולמות בבחי' מיעוט הירח שנכללת הנוק' בז״א כנ״ל. ואח"כ נתנסרה הנוק' הימנו ובסוד ויבן ה' אלקים את הצלע חזרו זו״נ העליונים פב״פ וגם אדם וחוה היו ב' פרצופים פב"פ, והיינו באורות דאו״א ובמאנין דברא וברתא כמו״ש בשער הפסוקים בראשית ע״ש ובליקוטי תורה).
וז״ס ויניחהו בגן עדן, שגן ה״ס ברתא ועדן ה״ס אימא ושם היה עבודתו דהיינו בהיכל אימא שה״ס ג״ע. וסוד ל"ב האבן הנ״ל שלא נתברר מסיבת שביה״כ הי' בבחי' חתיכת שדה חוץ לגן, ואם היה אדה״ר נשמר עצמו במצות עבודה ושמירה היו האורות דאימא מושפעים מאליו בסוד השבת והיו מתיחדין ברזא דאחד ונהירין בנהירו עילאה דאו"א ממש. וכיון שחטא בעה״ד טו״ר אז נתקלקלו הבירורין דרפ״ח ניצוצין גם כן וחזרו ונתערבו עם הרע. ונמצא דמלכות דט״ר שכבר נבררה חזרו אורותיה להתערב ברע וע״כ נגרש מג״ע לעבוד את האדמה בזיעת אפו וכו', כדי שיתקן כל ג' הקלקולים הנ״ל ע״י נפשות רבות וזמנים רבים.
וצריך שתדע סוד הזמנים ביום ולילה, אשר באים ע"י זווגים העליונים. דסוד הלילה, ה״ס זמן זווג זו״נ העליונים וסוד היום היא ההארה המתפשטת מהזווג הזה, ונמצא דזה הזיהרא עילאה שהיה לו לאה״ר בג״ע בבת אחת, היא מתפשטת לפרטים רבים בסוד מ"ן ומ"ד, שבאור היום עושים מצוות ומ״ט, ובזה מעלים מ״ן לזווג הלילה, ומאור הזווג מתפשט יום שלאחריו, וכן חוזר חלילה. והוא, כי אחר שנתערבו טו״ר נעשה לקליפות בנין גדול שיש כח להם להתאחז בקדושה וכו', וכדי להשמר מהם נחלק האור דז' ימי בראשית לחלקים קטנים מאוד, אשר הקליפ' אינם יכולים לינק מהם מחמת קטנותם. עד״מ במלך שרוצה לשלוח סך גדול דינרי זהב לבנו למדינת הים, והנה כל בני מדינתו גנבים ורמאים ואין לו שליח נאמן, מה עשה, הלך ופרט את הדינרים לפרוטות, ושילחם ע״י שליחים רבים, באופן שלא יהי' כדאי להם הנאת החמס שיפגמו בשבילה בכבוד מלכות. שבאופן זה דסדר זמנים בנפשות רבות, אפשר ע״י הארות הימים לברר כל הני"ק שנעשקו בידי הקלי' מסיבת החטא דעצה״ד כנ"ל. וסוד הנפשות הרבות הוא בחי' התפרטות לאורות הפנימים, ובחי' ימים מרובים הוא בחי' התפרטות לבחי' אורות חצוניות, ופרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון אור הגדול שחטא בו אדה״ר ואז יהי' גמר התיקון.
ונמצא דע״י מצוות התלויות בדיבור מתתקן או״פ בסוד קלקול ג' הנ״ל, וא״צ מעשה האדם, דכבר מתוקנים היו בששת ימי בראשית בעשרה מאמרות, ודיבורו שאה״ר לא קרא להם שמות, עליהם ניתנו המצוות התלוים דוקא במעשה, שאין הדיבור מספיק להם, להיות דיבורו של אדם לא חשיב מעשה, שזסו״ה אשר ברא אלקים לעשות הנאמר במ״ב, כלומר שהניח למעשה האדם.
ובזה תבין שהלילה ה״ס המלך השביעי דמלכין הנ״ל דשביה״כ, בסוד ל״ב העשירי, אמנם גם הוא נחלק לד' בחי' כנ״ל ד' פעמים ח', שג' בחי' הראשונות ראויות עוד לקבלה, לאור הלבנה עכ״פ, וז״ס ג' משמורות הוי הלילה. וז״ס עולמתא שפירתא דלית לה עיינין. כלומר לעיינין דחתן. וה״ס אור שבעת הימים שה״ס ע רבתי כנ"ל. ואילת השחר היא בחי' הד' שבל״ב העשירי שנק' אתקדרותא דצפרא שע״י המ״נ העולים ממע״ט דהצדיקים נעשה בעת הזה הזווג למעלה, ואז יוצא השמש להאיר ע״פ הארץ שה״ס האור היוצא מזווג הנ״ל. אמנם מתחילה צריך להקדים לתקן ג' אשמורות הלילה שה״ס נתינת עינים דחתן, וז״ס קדמו עיני אשמורות, ועיקר התיקון הוא בהתחלה. וז״ס קריאת שמע שהיא מצוה התלויה בדיבור לתיקון או״פ. וז״ס אכילת כהנים בתרומתם שהיא מצוה התלויה במעשה לתיקון אור חיצון.
ובזה תבין מה שהתנא דמתני' תלה מצוות ק״ש באכילת תרומה שהוא תמוה, דאנן במשנה ראשונה קיימינן ועדיין לא נדע מסכת תרומות לידע דביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה והיה לו לפרש מצאת הכוכבים, ותי' הגמ' מילתא אגב אורחא הוא דוחק לכאורה. אמנם נודע דתנאים ואמוראים ארזא דאורייתא סדרוהו, ובסוד פנימיות הדברים נמצא שמתחילה צריך לתקן אור החיצון בסוד מצוות מעשיות ועמו יחד אפשר לתקן גם אור הפנימי. ועוד כיון דמצוות ק״ש בזמן שכיבה ה״ס הכנת חתן וכלה לחופה דאו״א דע״כ משים ידיו על עיניו בקריאת שמע כדי להכינה להמשכת ע רבתי דשמע, דעיינין שלה נמצאים למטה בהיכל זכות וצריך לאורות דאו״א כנ״ל, א״כ עבודה זו שייכת לכהן שהוא בבחי' אבא בסוד אור דדליק להאי נר כנ״ל בסוד בהעלותך את הנרות, וע״כ אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. וצאת הכוכבים הוא רק סימנא בעלמא.
ובזה תבין דברי ר' אליעזר עד סוף משמורה ראשונה. שג' משמורות ה״ס רת״ס, והנה בסוף הוא זמן הזווג ליציאת השמש שכבר מוכנת לזה, ועיקר הכנה צריכה להיות בראש.
ובזה תבין הפלוגתא דמ״ד ד' משמורות הוי הלילה הוא משום דקחשיב אתקדרותא דצפרא למשמורה הד', ומ״ד ג' משמורות ה״ס מ״ש בזוהר בסו״ה אשת חיל עטרת בעלה, דבעלה אתעטר בה והיא לא אתעטרת של קב״ה חשיב מעשה, בסו"ה בדבר ה' שמים נעשו, וע״כ אתי דיבור ומתקן דיבור, אמנם בסוד המציאות דעוה״ז, שה״ס בחי' אחרונה שלא נבררה ונשארה בקלקול התוהו ושביה״כ, בסוד ל"ב העשירי דש״ך ניצוצין, שה״ס הדומם והצומח בבעלה, והיינו דכל הארת הזווג אין מגיע לבחי' ד' קודם גמר התיקון כלום, וע"כ ביממא שה״ס הארת הזווג כנ״ל נמצאת אתכסיא לגמרי.
ובזה תבין שהערב שמש נקרא ביאת השמש ואור יום נקרא יציאה, ולכאורה הי״ל בהפך. והיינו כנ״ל דבערב השמש בא לחופתו דאו״א עד אתקדרותא דצפרא ושם נעשה הזווג בחופה הנ״ל. ואז והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח.